איך להצליח במכרזים?
מי שפוגש אותי כיום, ב ארגונים ועסקים עימם אני עובדת, מתפעל מהאסרטיביות, מהביטחון העצמי ומיכולת המכירה וניהול משא ומתן שלי, מעבר כמובן להתמחות המקצועית הרשמית. אבל, אף אחד מהם לא הכיר אותי לפני שניים וחצי עשורים, כשהייתי לא יותר מעכבר מפוחד מהצל של עצמו, פנתר שהרגיש כמו צללית דהויה ומכווצת של עכבר, אישה שלא התרשמה מהמחמאות שהרעיפה עליה הסביבה, כי עמוק בפנים בכלל לא הבינה על מה כולם מדברים.
שנים עברו עד שהתחושה הפנימית התחברה לתדמית החיצונית, ויכולתי להפוך למי שאני כיום: בעלת חברת ייעוץ ואימון בבעלות פרטית שלי (STS- עיצוב ארגונים מובילים בע"מ), יועצת אסטרטגית ועסקית, מומחית לניהול דגש על שיווק, מרצה מרתקת חסרת עכבות, בושה, וצניועת מזוייפת, מנחה אמיצה שלא נתקעת לעולם, יוצרת, חוקרת, סופרת ועוד. לא, זה לא מסע שיווק או יחסי ציבור ל שירית בן- ישראל זה סיפור על אדם שהחליט לצאת ולהמציא את עצמו מחדש, כפי שידע תמיד שהוא יכול, שהוא רוצה ושהוא מיועד להיות. זה סיפור ההמצאה הפרטי שלי את עצמי, שהוא דוגמא לעוד סיפור צמיחה של אדם, כמוהו יש לשמחת עולמנו מיליוני סיפורים.
עכברים מפוחדים מהצל של עצמם, שלא מבינים את עוצמתם, שלא מכירים בגדולתם, כמו העכבר ההוא שהייתי פעם, יש כחול אשר על שפת הים. אמנם, אנחנו נולדים חופשיים רוחנית- רגשית ומנטאלית, אך מסלולי החינוך החברתיים, ההורים, הדפוסים, הנורמות, והרצון העז של החברה לעצב את כולנו כמו עדר גדול, הדומה עד כמה שאפשר במרכיביו, הורסים את הרוח החופשית שלנו, מחבלים ביכולת הטבעית הטמונה בנו- להעז, לנסות, לתהות, לטעות, להיכשל ולהמשיך עד שנצליח.
הילדה הקטנה שרצתה להתמודד לתפקיד בוועד הכיתה ושמעה את הוריה אומרים לה משפטים כמו "בשביל מה את צריכה את זה?", או "זה קשה מידי… ראית מי מתמודד מולך?…", היא האישה שמשתוקקת להיות מנהלת אבל לא מצליחה להשתחרר מהקול הפנימי של הילדה הקטנה ששלושה עשורים ויותר אחרי שבגרה, עדיין בתוך עצמה מקשיבה להוריה.
הילד ששמע בכל יום מהוריו משפטים כמו "אין לך סיכוי…" או "זה לא יצליח לך…" וגם "אני לא מוכן לעשות כלום…" גדל להיות אדם קורבני, בעל חשיבה שלילית, מיואשת ומייאשת, שלא מאמין בסיכוייו ובעיקר לא מאמין בזכותו להיות במקום אחר חוץ מאשר במקום הקורבני בו הוא מצוי.
גם אני הייתי ילדה קטנה ושאפתנית, ובתור מי שגדלה בבית אוסטרי מצד אמא שלי ורוסי- הונגרי מצד האבא עם מנטאליות של פולניה, ספגתי את מיליון ואחת ה מניפולציות של הורי, שני האנשים שהכי אהבו אותי והכי ניסו להגן עלי. במקום זינה הלוחמת גדלתי להיות נסיכה, במקום ליזום בהתאם ל- DNA הגנטי שלי ישבתי וחיכיתי, במקום להיות שמחה ומאושרת נהייתי מתוסכלת מכך שלא באמת הלכתי אחרי הלב וגם הרגשתי שהדרך האחרת שבחרתי על פי נטיות הורי, מורי והחברה המעצבת לא קידמו אותי להצלחה המיוחלת.
הפעם הראשונה בה העזתי להתמודד למכרז הייתה בשנת 2001, כששכבתי מרותקת למיטה משך למעלה מחצי שנה מיטה בגלל פריצות דיסק קריטיות שגרמו לשיתוק חלקי בחצי פלג גוף תחתון. הייתי מיואשת, מובטלת שלא מרצון שכן רק חודש וחצי לפני כן הפכתי את עצמי מעוסק מורשה לחברה בע"מ, הייתי על סף תחושת האושר מהשדרוג, ולמרות זאת לא ראיתי עצמי מתמודדת למכרזים. שלושה חודשים ארוכים, כואבים וחסרי מעש שכבתי במיטה, עד שיום אחד מרב שעמום נכנסתי לאתר מכרזים ממשלתי, שוטטתי בו ובלי משים, נכנסתי לעומק של חמש הצעות. את הבן הבכור שלחתי לבנק לשלם אגרות, את הצעירה הטסתי לצלם חומרים ותוך 24 שעות הגשתי חמש הצעות למכרזים. "מה כבר יכול להיות" אמרתי לעצמי, "ממילא אני מרותקת למיטה ולא יכולה לעשות דבר".
המסקנה:
לפעמים, כשאנחנו מעריכים שממילא אין לנו סיכוי, כשאין לנו יותר מה לאבד, אנחנו מוכנים לנסות…סתם כך בשביל ההתנסות.
אחת מלקוחותיי היא מאמנת אישית לדייטינג, ואחד התרגילים שלה שמטרתם להפחיד את הפחד יותר ממה שהוא מפחיד את האדם, הוא להנחות את הבחור ללכת לסיבוב ברחוב או בקניון ולהתחיל עם 10 בחורות, שהוא מעריך שאין לו לחלוטין שום צל של קצה קצהו של סיכוי להיענות בחיוב. פעם חשבתי שהרעיון הזוי, היום אני יודעת שהוא עובד, ולא רק בדייטינג.
אז זכיתי בארבעה מתוך חמשת המכרזים בהם התמודדתי בעודי מרותקת למיטה, מיואשת ובטוחה שאין לי שום צל של קצה קצהו של סיכוי לזכות. שלושה מהמכרזים העברתי, בהסכמת הלקוחות לקולגה, מכרז אחד קיימתי באמצעות מנחה שעבדה איתי ואת המכרז האחרון דחיתי למועד בו חשבתי שאחלים.
המסקנה:
לעיתים, דווקא ברגעים שהכול נראה חסר סיכוי, אדם מוצא את האומץ לנסות את מה שלא העז מעולם, ואז, לרב הוא גם מצליח.
מידי שנה אני מקיימת קורסים להצלחה במכרזים ותהליכי אימון להצלחה במכרזים לאנשים שלא מאמינים שיוכלו לזכות במכרז סתם כך, על בסיס מי ומה שהם. השריטות, הצלקות, החסמים, מונעים מרובם להבריק ברגעים הקריטיים. אחרי מספר מועט של מפגשים כל אחד ואחת מהם הופך, מנסיך או נסיכה לזינה הלוחמת, מכבשה לפנתר או פנתרה, מעמדת המתנה למטרה ממוקדת. ואז, הם מתמודדים, ונהנים, ולרב גם מצליחים. ואם לא, אז יצליחו בפעם הבאה, כי בתור פנתרים יעבור זמן קצר עד שהרצון והתשוקה לשדרג יחזרו ויציפו.
